​

בימ"ש עליון נדרש לערעור על דחייה על הסף של עתירה כנגד הליכי גביה בגין חובות ארנונה וקבע כי בהתנגשות בין שתי מערכות דינים, גוברים דיני ההתיישנות על פני דיני השיהוי בכל הנוגע למועד שבו יש להגיש עתירה.

בערעור על העתירה אשר נדחתה על הסף מחמת שיהוי וחוסר ניקיון כפיים של העותר, טען החייב כי החוב התיישן ומנגד טענה העירייה כי העתירה הוגשה בשיהוי ניכר. בימ"ש עליון קיבל את הערעור לאחר שקבע כי לאור נסיבות המקרה, גוברת טענת ההתיישנות על פני טענת השיהוי של העירייה. הכרעה זו יסודה בעובדות המקרה וביחס שבין שתי מערכות הדינים וכאשר לא הייתה מחלוקת כי החוב התיישן, הרי שהתנהלות העירייה, משך כל התקופה בה היא ישנה על זכויותיה, מנטרלת את הפגם בהתנהלותו של החייב.

המערער הגיש עתירה מינהלית לביטול שעבוד סטטוטורי שהעירייה הטילה על נכס מקרקעין שבבעלותו בשל חוב ארנונה. בעתירה, הוא טען להתיישנות החוב ובשל כך מנועה העירייה לנקוט בהליכי הגבייה המנהליים. לאחר דיון בעתירה, דחה בימ"ש את העתירה על הסף מחמת שיהוי בהגשת העתירה ואי ניקיון כפיים בשל התהפוכות והשינויים שידעה התשתית העובדתית שהוצגה על ידו לביהמ"ש.

בערעור, נדרש בית משפט עליון לדיון להתנגשות בין שתי מערכות של דינים, מחד – דיני השיהוי הנוגעים למועד שבו יש להגיש עתירה מינהלית לביהמ"ש לענינים מינהליים ומנגד – דיני ההתיישנות, שהוחלו מכוח ההלכה שנקבעה ברע"א 187/05 בעניין נסייר אף על הליכי גבייה מינהליים.

בית משפט עליון בחן את התשתית העובדתית בכל הנוגע להתנהלות הצדדים וקבע כי אף שנפל פגם בהתנהלותו הדיונית של המערער, הרי הפגמים מהתנהלותה הדיונית הבעייתית של העירייה גוברים על התנהלותו של המערער, כאשר בימ"ש מעמיד את חובתה של העירייה  לנהוג בהגינות ובשוויון כבעלת ערך רב יותר מחובתו של כל עותר חייב לנהוג כדין ולכן לא היה מקום לדחות את העתירה בשל אי ניקיון כפיו של העותר.

לעניין דחיית העתירה בנימוק של שיהוי, אמנם לא הייתה מחלוקת שזו הוגשה לאחר מנין 45 ימים הקבועים בחוק אך הלכה היא כי דינה של עתירה שהוגשה בשיהוי אינו בהכרח סילוק על הסף ולביהמ"ש שמור שיקול הדעת להאריך את המועד להגשת העתירה לאחר שבחן את שלושת ההיבטים המנחים שהם ה"שיהוי הסובייקטיבי", המתמקד בדופי שנפל בהתנהלותו של העותר המגיש עתירה בשיהוי אף שכל העובדות הנוגעות לה היו בידיעתו לפני כן; ה"שיהוי האובייקטיבי", המתמקד בנזק שנגרם לרשות או לצדדים נוספים כתוצאה מהשיהוי) ומידת הפגיעה בשלטון החוק.

השתהותו של המערער כאן עומדת על פרק זמן של עשרה חודשים לשיטת בימ"ש, אם בוחנים את השתלשלות העניינים הכרונולוגית המלאה ואת פרק הזמן הממושך שבו בחרה העירייה – מסיבותיה שלה – לישון על זכויותיה, לא יהיה זה הוגן לדחות את העתירה על הסף, בשל שיהוי שאורכו חודשים בודדים, כאשר העירייה עצמה לא פעלה לגביית החוב במשך כשמונה שנים.

אשר לרכיב השיהוי הסובייקטיבי, אין לומר שהשיהוי בהגשת העתירה עלה בנסיבות העניין כדי ויתור על זכויותיו של המערער באופן המצדיק את דחיית העתירה על הסף. זאת, משום שבפרק הזמן שחלף בין מועד רישום השעבוד לבין הגשת העתירה, ניסה המערער לבוא בדברים עם העירייה ואף הגיש בקשות שונות ללשכת ההוצאה לפועל. בנסיבות אלה, יהיה זה מוקשה לקבוע שנפל שיהוי סובייקטיבי חמור בהתנהלותו של המערער; משנמצא כי העתירה אינה לוקה בשיהוי המטה את הכף לדחותה, אין אפוא מקום לבחון את הרכיב השלישי – אינטרס ההגנה על שלטון החוק.

לפיכך קבע בימ"ש כי יש לפנות לבחינת העתירה לגופה, דהיינו לבחינתה של טענת ההתיישנות. בפסק הדין בעניין נסייר נפסק כי "כל הרציונלים העומדים ביסודה של טענת ההתיישנות כוחם יפה גם כאשר מדובר בחוב הנתבע בהליך גבייה מינהלי". במקרה דנן חלפו למעלה משבע שנים בין מועד דחיית ההשגה, שבו הפך החוב חלוט, לבין המועד שבו החלה העירייה בהליכי הגבייה והמסקנה המתבקשת מכך היא שהחוב התיישן והעירייה הייתה מנועה מלנקוט בהליכי גבייה מינהליים לגביו.

ארנונה - התיישנות חוב גוברת על שיהוי בתקיפת החיוב/ עו"ד ירון נדם