​

בפסק דין שניתן על ידי ביהמ"ש העליון - ע"א 8417/09 עיריית ירושלים נ' ששון לוי (להלן: "ענין ששון לוי"), אישר ביהמ"ש העליון חיוב רטרואקטיבי בארנונה אשר הושת על קבלן שהחזיק נכס בתחומה של עיריית ירושלים. הנימוק העיקרי להתרת החיוב הרטרואקטיבי התבסס על קביעה עובדתית, לפיה בנסיבות הענין לנישום היה "אשם תורם" בכך שהחיוב הושת עליו בדיעבד, אשם שבנסיבות הענין הצדיק את התרת החיוב הרטרואקטיבי, חיוב אשר על דרך הכלל בתי המשפט אינם ממהרים לאשר. החלת עקרון "האשם התורם" של הנישום על היווצרות חיוב רטרואקטיבי, עשויה לשנות את מאזן הכוחות שבין אישורם של חיובים רטרואקטיביים בארנונה ובין ביטולם.

פסק הדין בענין ששון לוי, עסק בקבלן ירושלמי מוכר אשר התקשר עם חברה בעסקת קומבינציה, שבמסגרתה הועברה לקבלן החזקה בנכס. חילוף המחזיקים לא עודכן ברישומי העירייה והיא המשיכה לשלוח את החיובים לחברה. כאשר נודע לעירייה בדיעבד על שינוי החזקה, היא השיתה על הקבלן חיובי ארנונה רטרואקטיבים החל מיום החזקתו בנכס.

ביהמ"ש המחוזי ביטל את החיובים הרטרואקטיביים, אולם ביהמ"ש העליון קיבל את ערעור העירייה והתיר את החיובים על כנם.

ביהמ"ש העליון חזר על המבחנים לקביעת הגדרתו של חיוב רטרואקטיבי כפי שפורטו בענין עע"מ 4551/08 עיריית גבעת שמואל נ' חברת החשמל לישראל בע"מ והלכות אחרות, וקבע כי החיוב שבנדון הינו חיוב רטרואקטיבי בהתאם למבחני הפסיקה. הלכה היא, כי ככלל ביהמ"ש יקמץ בהתרתם של חיובים רטרואקטיביים והתרתו של חיוב רטרואקטיבי כפופה למבחן דו שלבי של סמכות ושיקול דעת. מבחינת הסמכות, החזקה הינה כי הרשות אינה מוסמכת לחייב למפרע, אלא בהינתן טעמים טובים המצדיקים זאת. לכן, חיוב רטרואקטיבי הינו מלכתחילה פסול, והנטל לסתור חזקה זאת מונח לפתחה של הרשות. ככל שקיימים טעמים טובים המסמיכים את הרשות לחייב למפרע, יש לבחון את שיקול הדעת המנהלי שהפעילה הרשות ובפרט את סבירותה של ההחלטה.

בענין ששון לוי, ביהמ"ש הסיק כי הקבלן ידע כי הוא חייב בתשלומי הארנונה, בשל היותו קבלן ותיק ומנוסה, אשר חזקה כי ידע שהוא חייב בתשלומי הארנונה בגין נכס שבחזקתו, הן לאור ניסיונו הרב במיסוי מוניציפאלי והן מאחר שהחוזה בינו ובין החברה בעלת הנכס מציין במפורש כי הקבלן חייב בתשלומי הארנונה. 

לאור קביעת ביהמ"ש, כי הקבלן ידע באופן וודאי ופוזיטיבי כי הוא חייב בתשלומי הארנונה בגין הנכס, נסתרה החזקה לפיה לא יותר חיוב רטרואקטיבי. במילים אחרות, ביהמ"ש העליון קבע כי בנסיבות הענין מאחר ולנישום "אשם תורם" לכך שהחיוב הושת עליו בדיעבד, אשם זה גובר על החזקה לפיה לא יותר לרשות להשית חיוב רטרואקטיבי.

כמו כן קבע ביהמ"ש, כי העקרון של גביית מס אמת אינו מספיק על מנת להתיר חיוב רטרואקטיבי, ויש לבחון בכל מקרה ספציפי את נסיבות "האשם התורם", אשר עשוי להכריע בשאלת התרתו של החיוב הרטרואקטיבי. כך, כאשר הנישום מודע לכך שהוא חייב בארנונה, אולם עוצם עיניו לכך ומסתמך על כך שהרשות לא חייבה אותו באופן אקטיבי (באמצעות שליחת הודעות שומה), הוא מחליש את הרציונאלים העומדים כנגד התרתו של החיוב הרטרואקטיבי ובנסיבות מסוימות מחדלו של הנישום עשוי לגבור על החזקה החלה כנגד החיוב.

בענין ששון לוי, עצימת העיניים של הקבלן אל מול חובתו לשאת בתשלומי הארנונה יצרו "אשם תורם" אשר הצדיק, לטעם ביהמ"ש, את החיוב הרטרואקטיבי שהשיתה עליו העירייה.

בדומה לענין ששון לוי, בפסק דין שניתן לאחרונה על ידי ביהמ"ש המחוזי מרכז, עת"מ 28405-11-11 עופר שפיר ושות' – חברת עורכי דין נ' עיריית רחובות (להלן: "ענין שפיר") דן ביהמ"ש בהרחבה בנושא "האשם התורם" של הנישום בעת בדיקת חוקיותו של חיוב ארנונה רטרואקטיבי. בהשוואה לענין ששון לוי, גם בענין שפיר ביהמ"ש השתכנע כי הנישום ידע על כך שאינו מחויב בארנונה בסיווג המתאים או לחילופין, לא השתכנע כי הנישום לא ידע על הסיווג המוטעה, זאת בשל היותו של הנישום עו"ד המתמחה במיסוי מוניציפאלי.

בענין שפיר, ביהמ"ש קבע מפורשות כי לפתחו של הנישום רובץ "אשם", אשר סותר את החזקה המיידית כנגד חיוב למפרע.

הפסיקה דלעיל מעידה על מגמה של שימוש בעקרון "האשם התורם", הלקוח מהמשפט האזרחי ומדיני הנזיקין גם במשפט המנהלי (ראו: עע"מ 7217/10 אילנית – מרכז לשיקום בע"מ נ' מ"י) והחלתו בהליכים מנהליים.

החלת עקרון "האשם התורם" בהליכים מנהליים, שבהם נדונה חוקיותם של תשלומי חובה ומיסים המוטלים על ידי רשויות, מאפשרת לביהמ"ש גמישות בהכרעה בהליכים אלו, שכן החלתו של עקרון זה מקל על ביהמ"ש למצוא דרך ביניים בין התרתו של החיוב במלואו ובין ביטולו המלא, ולפסוק חיוב חלקי בלבד של תשלום החובה, אשר משקף את "האשם התורם" של כל אחד מן הצדדים  להווצרותו של החיוב, כפי שעשה ביהמ"ש בענין שפיר. 

ארנונה – אשם תורם של הנישום מצדיק חיוב רטרואקטיבי / עו"ד ירון נדם